הפרדוקס התקציבי של 'ציר ההתנגדות': המשטר האיראני ממשיך להזרים סכומי עתק (כמיליארד דולר בשנה לחיזבאללה לבדו) גם בעת משבר כלכלי חריף. ההיגיון המנחה הוא שביטחון המשטר תלוי בנכסים האסטרטגיים (פרוקסיז, טילים, גרעין) ולא ברווחת התושבים. ויתור על הציר נתפס כהפגנת חולשה שתזמין לחץ נוסף.
דור הבמות האפלות: מונח המתאר את הדור הצעיר באיראן, שחי תחת דיכוי מתמשך ותחושת החמצה. הזעם שלהם אינו רגעי אלא הצטברות של שנים של השפלה, שקרים וסגירת אופקים, אשר מתפרץ כעת כאשר גם היכולת הכלכלית הבסיסית נשללה מהם.
מודל 'חומת ברלין' האיראני: תיאוריה הגורסת כי נפילת המשטר לא תתרחש כתוצאה מלחץ חיצוני או הפגנות בלבד, אלא רק כאשר מנגנוני הדיכוי (בסיג', משמרות המהפכה) יאבדו את המוטיבציה לפעול נגד עמם. זהו 'הרגע הקריטי' שעדיין לא הגיע באיראן.
Key Takeaways
אין לצפות לקריסה מיידית של המשטר האיראני כל עוד כוחות הבסיג' ומשמרות המהפכה שומרים על לכידות.
איראן תמשיך לממן טרור ופרוקסיז באזור גם במחיר של רעב פנימי כבד, כיוון שזה נתפס כביטוח חיים למשטר.
המחאה הנוכחית שונה מקודמותיה בכך שהיא חוצה מגזרים מסורתיים (סוחרים) ונובעת מייאוש קיומי, מה שהופך אותה למסוכנת יותר למשטר בטווח הארוך, אך עדיין חסרה הנהגה מאחדת.
