התמיכה האמריקאית המסורתית בישראל עוברת תהליך שחיקה עמוק ומהיר, שהופך את המערכת היחסים המיוחדת למתוחה מתמיד. הקריסה בדעת הקהל האמריקאית אינה אירוע רגעי אלא תהליך טקטוני החוצה דורות, מפלגות וקבוצות אוכלוסייה. ד"ר אבישי בן ששון גורדיס מנתח כיצד ישראל עברה ממעמד של קונצנזוס חיובי בשנות ה-70 למצב שבו היא נתפסת כגורם שלילי בקרב הרוב הצעיר של הציבור האמריקאי, כולל חלקים גוברים בתוך המפלגה הרפובליקנית.
השינוי נובע משילוב של קיטוב פוליטי פנים-אמריקאי, תפיסת עולם המקדשת את הנרטיב של 'מדכאים מול מדוכאים', והשפעת רשתות חברתיות המפיצות מחדש תיאוריות אנטישמיות עתיקות. התפיסה שישראל מזוהה באופן מוחלט עם המפלגה הרפובליקנית יצרה ניכור עמוק בקרב דמוקרטים, שחשים כי המדיניות הישראלית סותרת את ערכיהם וממומנת מכספי המיסים שלהם. במקביל, גם אצל האוונגליסטים הצעירים אנו עדים לירידה בחשיבות התיאולוגית המיוחסת לישראל, מה שמהווה נורת אזהרה אדומה עבור ישראל.
המשבר מועצם על ידי תהליכים טכנולוגיים ודמוגרפיים, כשהמלחמה הנוכחית משמשת כזרז לחשיפת הפערים הללו. ישראל חייבת להפנים שמערכת היחסים עם ארה"ב הופכת למורכבת יותר, עם 'אותיות קטנות' וחשדנות מתמדת כלפי המדיניות הישראלית. גם אם יחסים פורמליים יימשכו, הפער בין הדרג המדיני למערכות הביטחון והציבור ימשיך להתרחב, ואי אפשר עוד להסתמך על תמיכה אוטומטית.
לסיכום, האשליה שהכל יחזור לקדמותו ברגע שתשתנה הממשלה בישראל היא גישה מסוכנת. המציאות החדשה מחייבת הבנה שישראל הופכת משותף אסטרטגי נאמן למעין 'שותף-לקוח' המצוי בחיכוך מתמיד. עלינו להיערך לעולם שבו המים שבהם המדינה פועלת נעשים עכורים ופחות נוחים, מה שדורש שינוי מהותי באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו מול המעצמה המובילה בעולם.