ההפקרות הממסדית של האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל בזמן מלחמה אינה תקלה מקרית, אלא תוצאה של הזנחה רגולטורית הנמשכת עשורים. בעוד ישראל מתגאה ביכולות מודיעיניות וטכנולוגיות פורצות דרך, המדינה מפקירה במודע מאות אלפי אזרחים ותיקים ואנשים עם מוגבלות לשכב על הרצפה תחת אש ללא מיגון פיזי נגיש. הפער הבלתי נתפס בין ה'סטארט-אפ ניישן' לבין המציאות שבה 620,000 אזרחים חיים בבתים ללא ממ"ד וללא יכולת להגיע למקלט ציבורי, חושף כשל מוסרי ומבצעי עמוק בלב מנגנוני הביטחון והרווחה.

הדיון חושף 'פינג-פונג' בירוקרטי הרסני בין משרד הרווחה, השלטון המקומי ופיקוד העורף. משרד הרווחה מתנער מאחריות לאנשים שאינם במוסדות סגורים, הרשויות המקומיות טוענות להיעדר תקציב וסמכות, ופיקוד העורף מסרב לעסוק במשימות אזרחיות. היעדר תקנות נגישות לשעת חירום, שמתעכבות כבר קרוב לשני עשורים במשרד הביטחון, הוא הסיבה המרכזית לכך שאין חובה חוקית לפינוי או למיגון מותאם. ללא הגדרה משפטית מחייבת, המדינה פשוט בוחרת שלא לראות את האזרחים הלכודים בבתיהם, כאשר הפתרון היחיד המוצע להם הוא 'הכי מוגן שיש' – מונח שהופך ללעג עבור מי שאינו מסוגל לרדת במדרגות.

הניתוח מציע מודל מעשי לשינוי המצב: הקמת מערך 'תומכים קהילתיים' הפועלים במתכונת של מילואים. בניגוד לפיילוטים כושלים של משרות זמניות בשכר נמוך, הפתרון המעשי שהוצע הוא הקמת מערך מילואים של תומכים קהילתיים שיוכשרו בשגרה ויופעלו בצו 8 כדי לתת מענה פרטני ומהיר בזמן אמת. מודל זה יבטיח שהכשרת כוח האדם תיעשה בזמן שגרה, תוך בניית אמון והכרות עם השטח, ויאפשר גיוס מיידי בשכר מובטח בזמן חירום, מבלי להכביד משמעותית על תקציבי העתק של הביטחון.

לסיכום, האדישות הציבורית והממסדית נובעת מנטייה אנושית 'לשכוח' את המלחמה ברגע שהיא מסתיימת. ההנחה שהמלחמה הבאה היא בלתי נמנעת מחייבת את משרד ראש הממשלה לתכלל את האירוע ולהפסיק את גרירת הרגליים של משרד הביטחון. הסטטיסטיקה מראה שכל עשור כולל לפחות עשרה סבבי לחימה משמעותיים; לפיכך, השארתם של אלפי אזרחים ללא מיגון אינה עוד 'מחדל' נקודתי, אלא מדיניות מובהקת של הפקרה שחובה לשנות לפני שיסוגר חלון ההזדמנויות הבא.