הסכם הפסקת האש בין ישראל ללבנון אינו רק הפסקה זמנית של הלחימה, אלא שינוי פרדיגמה שבו מדינת לבנון מנסה לקחת אחריות על ריבונותה ולדחוק את השפעת חיזבאללה. המציאות הפוליטית בלבנון השתנתה בצורה דרמטית, כאשר רוב הציבור הלבנוני, שסבל מהרס הכלכלה והתשתיות, תומך כעת בצבא הלבנוני ובממשלה במאבקם כנגד הדינמיקה האיראנית שחיזבאללה כפה על המדינה. הישג זה אינו מובן מאליו, שכן בעבר לבנון כשלה בפירוק הארגון מנשקו.

ישראל, מצידה, השיגה הישג מדיני משמעותי בדמות לגיטימציה בינלאומית להחזקת רצועת ביטחון בתוך דרום לבנון, צעד שמונע את הלחץ האמריקאי המוכר לפינוי מהיר. ההסכם מקשר באופן ישיר בין פירוק חיזבאללה מנשקו לבין נוכחות צה"ל בלבנון, מה שמעניק לישראל מנוף לחץ משפטי וביטחוני להישארות בשטח לזמן בלתי מוגדר. האתגר הגדול ביותר הוא האם צבא לבנון יצליח, או אפילו ירצה, להתעמת עם אנשי חיזבאללה בתוך ערי לבנון.

האיום הקיומי של חיזבאללה מתבטא כעת באיומים מפורשים במלחמת אזרחים, טקטיקה שנועדה להטיל מורא על הציבור הלבנוני ולמנוע ממנו לתמוך בהסכם. עם זאת, התנהלות צבא לבנון בסוף השבוע האחרון בביירות מול פעילי חיזבאללה מסמנת אולי תחילתו של עידן חדש שבו הצבא אינו חושש להתעמת עם תומכי הארגון. השילוב בין רצון הציבור הלבנוני לבין אינטרסים אמריקאיים וישראליים הופך את המצב למורכב אך פוטנציאלי לשינוי היסטורי. למרות הסקפטיות המוצדקת של רבים, העובדה שמדינת לבנון מדברת בגלוי על הסכם שלום עם ישראל היא התפתחות שלא ניתן לבטל.

למרות הכל, יש לקחת בחשבון את המעורבות האיראנית, שרואה בהסכם זה פגיעה אסטרטגית קשה. האיראנים צפויים לנסות לחבל בהסכם בכל דרך, כולל הפעלת כוח עקיף. עתיד ההסכם תלוי כעת בנחישות הממשלה הלבנונית ובמידת הגיבוי שיוענק לה מבחוץ, תוך הבנה כי המצב הנוכחי הוא אולי הניסיון האחרון למנוע מלבנון להפוך לחלוטין לבת חסות איראנית.