המחקר שערכה פרופ' יערה ישורון חושף את הדינמיקה הנוירולוגית של הקיטוב הפוליטי בישראל. בבסיס המחקר עמדה השאלה כיצד מוחות של אנשים בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות מעבדים את אותם גירויים חיצוניים, כגון נאומים פוליטיים ותשדירי בחירות. התגלית המרכזית היא שהבדלים פוליטיים אינם מצטמצמים רק לפרשנות אינטלקטואלית, אלא משפיעים על האופן שבו המוח קולט מידע חושי כבר ברמות הראשוניות ביותר. באמצעות סריקות FMRI, התברר כי הדיוק בניבוי ההשתייכות הפוליטית של נבדק על בסיס פעילות המוח שלו בזמן צפייה בתוכן פוליטי הגיע לכ-80%.

המחקר עקב אחר נבדקים בשתי נקודות זמן שונות כדי לבחון כיצד שינויים במציאות הפוליטית משפיעים על תגובתם. החוקרים מצאו כי גם כאשר הנבדקים ראו את אותם סרטונים בדיוק, השינוי המהותי בפעילות המוחית התרחש באזורים האחראים על רגש ותגמול, ולא על העיבוד החושי או האינטלקטואלי. ממצא זה מעיד על כך שהאידיאולוגיה והמדיניות נדחקות לרוב לטובת מנגנון בסיסי יותר של 'אנחנו נגד הם'.

היבט נוסף של המחקר עסק ב'נוירוני מראה', שהופעלו רק אצל ימנים בעת צפייה בתכני ימין, מה שהקל על יצירת הזדהות פיזית עם המנהיגים הפוליטיים שלהם. תופעה זו מסבירה מדוע קשר רגשי בין בוחר למנהיג הוא כה עוצמתי ואינו מבוסס רק על הצהרות אידיאולוגיות. המסקנה הפרקטית שהובילה פרופ' ישורון היא שיש להפסיק להתווכח על העובדות, שכן כל צד באמת 'רואה' מציאות שונה. הדרך היחידה לגשר על הפער היא להכיר בכך ששתי המציאויות הן סובייקטיביות, מה שמאפשר פתיחות גדולה יותר בשיח. המחקר מציע תובנה אופטימית: ברגע שאנו מבינים את המגבלה הביולוגית של התפיסה שלנו, אנו יכולים לפעול באופן מודע כדי להרחיב את הבועה שבה אנו חיים.