השינוי המהותי ביותר בתפיסת הביטחון של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר הוא המעבר מפעילות הגנתית בקו הגבול לפעילות התקפית במרחבי עומק. ישראל בונה כיום 'מרחבי אבטחה' המהווים כ-5% משטחה של המדינה בתוך שטחי לבנון, עזה וסוריה, מתוך מטרה מוצהרת להעביר את החיכוך אל שטח האויב כדי להגן על היישובים בגבול. דני הכט מתאר בשיחה עם אלעד שמחיוף כיצד כל זירה מציבה אתגרים שונים ומחייבת היערכות לוגיסטית וצבאית עצומה.

בגזרת לבנון, צה"ל פועל כנגד חיזבאללה במרחב ריק מרוב אוכלוסייתו האזרחית, אך הוא סופג אבדות כבדות כתוצאה מלוחמת גרילה מתוחכמת המבוססת על רחפני נפץ. חיזבאללה המציא את עצמו מחדש אחרי מכות קשות וחוזר לבסיסו כארגון גרילה המנצל את סטטיות הכוחות הישראלים, מה שמציב אתגר תמידי ללוחמים בשטח. לעומת זאת, בעזה, ישראל מקבעת את שליטתה באמצעות הקמת 29 מוצבים חדשים, מהלך שמעיד על חשיבה לטווח ארוך ואולי על כוונה להישאר שם ללא הגבלת זמן.

המקרה הסורי מציג תמונה מורכבת יותר של שקט יחסי. הנוכחות הישראלית בסוריה משמשת כקלף אסטרטגי אך חסרה עד כה תוכנית להפעלתו מול האיומים המשתנים, מה שמותיר את הלוחמים בשטח בתפקיד של שמירת שקט ללא לחימה עצימה. הכט מדגיש כי לצד הצורך הביטחוני, ישנה שחיקה גוברת בקרב כוחות המילואים, שכן החזקת רצועות ביטחון אלו דורשת היקף משאבים שאינו בר-קיימא לאורך זמן ללא חשיבה אסטרטגית מדינית שתשלים את הפעלת הכוח הצבאי. השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא האם ישראל מסוגלת לשלב בין ה'מקל הגדול' לבין יוזמה מדינית, או שהיא תמשיך להישחק בתוך שגרה שוחקת של רצועות ביטחון אינסופיות.