הניתוח המעמיק של המצב מול איראן חושף את המורכבות שבניהול מדיניות מול נשיא שפועל באופן לא קונבנציונלי. הנשיא טראמפ אימץ דפוס משא ומתן המשלב לחץ כלכלי מקסימלי עם עמימות מכוונת, מה שיוצר אצל בעלות הברית של ארה"ב תחושת חוסר ודאות לגבי השלב הבא. בישראל, ההבנה היא שהפעולה הצבאית הקודמת לא הביאה להכרעה מוחלטת של תוכנית הגרעין האיראנית, אלא רק לפגיעה בדרגים מסוימים, מה שמותיר את איראן חזקה מספיק כדי להמשיך להוות איום אסטרטגי.

המשא ומתן הנוכחי, שמתנהל בעקיפין דרך מתווכים, מכוון להסכם שיסדיר קודם כל את הפסקת המצור על מיצרי הורמוז, מתוך מטרה להעניק רגיעה כלכלית לנשיא ולשווקים העולמיים. ישראל חוששת שמסלול זה יוביל לוויתור אמריקאי על סוגיות ליבה כמו הפיקוח על האורניום והטילים הבליסטיים. השיקול האמריקאי הופך ממוקד יותר במועדי בחירות ומחירים בשווקים, בעוד ישראל רואה בהסכם ללא מענה על הגרעין 'סכנה ביטחונית קיומית'.

בתוך מערכת הביטחון הישראלית ישנה מחלוקת אם הסכם חלקי הוא הרע במיעוטו או שמא עדיף להמשיך את המצור הכלכלי הממושך למרות העלויות. האפשרות של מלחמה עתידית ממוקדת נותרת על השולחן, כאשר המטרה תהיה לשבור את יכולת ההתאוששות האיראנית באמצעות פגיעה בתשתיות חשמל, פיננסים ואנרגיה. המציאות כרגע היא של המתנה מתוחה שבה כל פוסט בודד של טראמפ משנה את התחזיות.

לסיכום, העידן הנוכחי מתאפיין בניהול משוואות מורכבות: כל צעד צבאי מחייב תגובה איראנית. התחזית היא שהמשטר האיראני לא יוותר בקלות על נכסיו האסטרטגיים, מה שהופך את האופטימיות האמריקאית להסכם כולל למוטלת בספק רב בקרב הדרג המדיני בישראל.