הניתוח המעמיק בפרק מצביע על כך שהמדיניות הנוכחית מול איראן הובילה לקיפאון אסטרטגי מסוכן. הקמפיין הצבאי לא השיג את מטרותיו, ובמקום להחליש את המשטר, הוא חיזק את השפעתו של משמרות המהפכה ועיצב מחדש את הנהגת המדינה כחונטה צבאית מלוכדת. טענה זו נתמכת בעובדה שהאיראנים מבינים את המציאות כניצחון אסטרטגי, שכן הם הצליחו לשרוד את התקיפות ולשמר את יכולותיהם הקונבנציונליות והגרעיניות.

הדיון מבהיר כי השליטה האיראנית במצרי הורמוז מהווה נכס אסטרטגי שמאפשר לאיראן להחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה. מהלך זה מקשה על ממשל טראמפ להפעיל סנקציות אפקטיביות, שכן כל פעולה צבאית נגדית עלולה להוביל להסלמה נרחבת שתפגע באספקת האנרגיה. היעדר הבנה אמריקאית וצרכים ישראליים באשר למניעי ההנהגה האיראנית יוצר חוסר התאמה בשיח המשא ומתן.

לבסוף, קיים דגש על כך שמי שסבור כי נורמליזציה עם סעודיה תושג באמצעות עקיפת הסוגיה הפלסטינית, טועה מיסודו. האסטרטגיה המזרח-תיכונית דורשת התייחסות למורכבות האזורית ולא רק למאבק מול טהראן. התמקדות בלעדית באיום האיראני כבסיס לנורמליזציה מונעת התקדמות אמיתית עם מדינות המפתח הסוניות.