המאבק לתיקון חוק ההתיישנות מייצג שינוי תפיסתי ביחס של מדינת ישראל לטראומה מינית ארוכת טווח. התובנה המרכזית היא שהתיישנות משפטית הופכת לקרקע פורייה להכחשת פגיעות, שכן היא כופה על הנפגעים דד-ליין שאינו תואם את זמני ההבשלה הנפשית הנדרשים לשיקום וחשיפה. המערכת המשפטית נדרשה לאזן בין אינטרסים של הגינות כלפי נאשמים לבין צורך חברתי במיצוי הדין עם עברייני מין סדרתיים שמשתמשים בחוק כמקלט.

האסטרטגיה של מרכזי הסיוע הייתה מבריקה: במקום לטעון רק למוסר, הם פירקו עובדתית את טיעוני הממסד. הם הראו כיצד במקרים של עבירות חמורות כמו רצח, המדינה כבר הכירה בכך שצדק גובר על התיישנות, וכיצד בעולם המערבי ישנן מדינות רבות שמנהלות הליכים הוגנים גם עשרות שנים לאחר האירוע. המאבק הוכיח כי היעדר משאבים אינו תירוץ מוסרי להפקרת נפגעים, ולכן הלחץ הציבורי והמשפטי הצליח להעביר את התיקון ללא התנגדות במליאת הכנסת.

עם זאת, הדרך לביטול מלא של ההתיישנות עודנה חסומה, בעיקר בשל התנגדות הסנגוריה הציבורית ושר המשפטים. התוצאה הנוכחית – הארכה של 6 ו-10 שנים בהתאמה – היא ניצחון ביניים קריטי, שכן היא מונעת סגירה של תיקים "ברגע האחרון". המאבק לא רק משנה את החוק, אלא מייצר נורמה חברתית חדשה: הפגיעה אינה נעלמת עם חלוף הזמן, ולכן גם האחריות של המדינה כלפי הנפגעים צריכה להימשך מעבר למגבלות הבירוקרטיה.

השפעת החוק מורגשת כבר כעת עם עלייה חדה בפניות למרכזי הסיוע. האתגר הבא יהיה להבטיח שגם המערכת האכיפתית – המשטרה והפרקליטות – יתאימו את יכולותיהן לחקירת תיקים ישנים, תוך שמירה על הליך הוגן ותוך מתן ליווי רגשי מקיף לנפגעות והנפגעים בתהליך הסיזיפי הזה.