המשבר החמור במערכת המשפט הישראלית, המתבטא במחסור דרמטי של שופטים בערכאות השונות, אינו עוד סוגיה ביורוקרטית אלא סכנה ממשית לשלום הציבור, לתפקוד הדמוקרטי ולחיי האזרחים הפשוטים. הטענה המרכזית היא שהמחסור החמור בשופטים בישראל, אשר מוחרף משמעותית בשל סכסוך פוליטי מתמשך בין שר המשפטים לבית המשפט העליון, מביא לקריסה מערכתית של מערכת הצדק ולפגיעה אנושה ובלתי הפיכה בנפגעי עבירה. בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור, לפיה העימותים סביב הרשות השופטת נוגעים אך ורק לעניינים חוקתיים מופשטים, רפורמות משפטיות או מאבקי כוח פוליטיים במגדל השן של בית המשפט העליון, המציאות בשטח מוכיחה כי העומס גובה קורבנות ישירים. הדוגמה המובהקת והמטלטלת ביותר לכך היא התיק המזעזע של פגיעה מינית מתמשכת בקטינות, בנות 10 עד 12, על ידי מדריך בקיבוץ בצפון הארץ. למרות חומרת העבירות ושש התלונות המפורטות שהוגשו על ידי הילדות שהעזו להיחשף, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה נאלץ להצהיר בכתב כי התיק הרגיש הזה נמצא בתחתית סדר העדיפויות. הסיבה לכך פשוטה אך בלתי נתפסת: המחסור העצום בשופטים מחייב תיעדוף נוקשה, ומכיוון שהנאשם שוהה כעת במעצר בית ולא במעצר מלא מאחורי סורג ובריח, התיק נדחה. העיכובים הללו מעניקים לפוגע מעין ניצחון מוקדם ומשדרים לקורבנות ולמשפחותיהן כי המערכת מזלזלת בסבלן. גרוע מכך, דחיית המשפט מסכנת את זכותן של הנפגעות להעיד באמצעות חוקרת ילדים, פריבילגיה השמורה להן רק עד גיל 14, מה שעלול לכפות עליהן עימות טראומטי וישיר מול התוקף באולם בית המשפט.

כדי להבין לעומק את ממדי המשבר התשתיתי, יש להביט בנתונים ההשוואתיים אל מול שאר העולם המערבי והמדינות המפותחות. המערכת הישראלית פועלת תחת תנאי חסר היסטוריים, כאשר עקומת האוכלוסייה והתביעות צמחה פלאים אך התקינה השיפוטית נותרה מאחור. העומס הבלתי נתפס על המערכת מוביל למציאות שבה שופט ישראלי קורס תחת כמות תיקים כפולה מזו של עמיתיו במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), כאשר בישראל ישנם רק כ-9 שופטים לכל מאה אלף תושבים, לעומת ממוצע של כ-21 שופטים במדינות דמוקרטיות מקבילות. כיום בלבד חסרים במערכת 44 שופטים מתוך תקן של כ-1,000 שופטים במדינה כולה, מחסור המהווה כחמישה אחוזים מסך כוח השיפוט הארצי. דוקטור עידו באום, מומחה למשפטים ופרשן כלכלי-משפטי, משרטט תמונת מצב מדאיגה תוך שימוש באנלוגיה למערכת הבריאות: מערכת המשפט מתפקדת כיום כבית חולים הנמצא בקריסה טוטאלית. כאשר מתמלא חדר המיון בהמוני פצועים ופשוט אין מספיק רופאים מומחים שיטפלו בהם, גם חולים קשים הזקוקים לטיפול מיידי נאלצים להמתין במסדרונות בסבל רב ולהתפשר על בריאותם. המערכת המשפטית סובלת מחוסר גמישות אנהרנטי – לא ניתן להעביר בפתאומיות שופט שמומחיותו דיני חוזים ומסחר כדי לנהל משפט מסובך של ארגוני פשע, עבירות נשק או סמים. כתוצאה מכך, המערכת קורסת תחת הנטל.

חומרת המשבר הגיעה לנקודת רתיחה בשנה האחרונה, והסיבה המיידית להחרפה זו נעוצה בקיפאון מוחלט של הוועדה לבחירת שופטים. הקיפאון אינו מקרי, אלא תוצאה ישירה של קרב הורדות ידיים פוליטי. השיתוק המערכתי הנוכחי נובע ברובו מהחלטתו האסטרטגית המוצהרת של שר המשפטים יריב לוין להחרים את ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, ולהימנע ממינוי שופטים בכל הדרגים עד להשגת שליטה על זהות הנבחרים לבית המשפט העליון. השר לוין מתנגד בתוקף לשיטת הסניוריטי המסורתית (הוותק) ודורש למנות נשיא ושופטים התואמים את השקפת עולמו. מכיוון שלא הושגה ההסכמה הרחבה לה קיווה בוועדה לבחירת שופטים, נקט השר בצעד חסר תקדים והקפיא את כלל הליכי המינוי. ההחרמה התרחבה גם לאפיקים ניהוליים יומיומיים: השר מסרב לחתום יחד עם נשיא העליון על צווים ומסמכים חיוניים המצריכים חתימה כפולה על פי החוק. פעולה זו סותמת את הגולל על פתרונות פרקטיים וזמניים שהיו נהוגים תמיד במערכת כדי להתמודד עם עומסים, כגון הארכת כהונתם של שופטים שפרשו לפנסיה בתקן של "שופט עמית" כדי שימשיכו לשמוע תיקים במקביל, או בחירת נשיאים לבתי משפט מחוזיים חשובים (כמו בתי המשפט בבאר שבע ובמחוז מרכז), שכיום מתנהלים בפועל ללא הנהגה בכירה לאחר פרישתם של הנשיאים הקודמים או, למרבה הצער, מותם.

השלכותיו ההרסניות של השיתוק המכוון הזה מחלחלות לכל רובד של מערכת המשפט ופוגעות במרקם החיים האזרחי. בבית המשפט העליון עצמו, הערכאה הגבוהה ביותר בישראל המעצבת את תקדימי המדינה, חסרים כיום ארבעה שופטים מתוך תקן של 15 שופטים. מחסור זה, המהווה כמעט שליש מכוח האדם השיפוטי, מונע בפועל הקמת הרכבים מורחבים של 11 שופטים בתיקים לאומיים מהותיים ומעכב פסיקות עקרוניות הנוגעות לזכויות אדם ומבנה המשטר. במקביל, הערכאות הנמוכות מראות סימני גסיסה בטיפול בתיקי היומיום: נאשמים המואשמים ברצח משוחררים למעצר בית מכיוון שהמערכת אינה מסוגלת לנהל את משפטם ברצף, אזרחיות הממתינות בחרדה להכרעות קריטיות בתיקי אלימות במשפחה נאלצות לחכות חודשים ארוכים לקבלת פסק דין או צווי הגנה בניגוד לחוק הקובע הכרעה תוך 30 יום, ותיקים אזרחיים טריוויאליים מוקפאים לשנים. בתגובה לאוזלת היד, הוגשו עתירות דרמטיות לבגץ בבקשה לכפות על שר המשפטים לכנס את הוועדה, אך גם אם בית המשפט יתערב – סכנת הבחירות הכלליות המרחפת מעל עשויה להקפיא שוב את התהליך ולדון את מערכת המשפט ואזרחי ישראל לשיתוק שיימשך חודשים ארוכים נוספים. בסופו של יום, המאבק החוקתי והפוליטי הפך לטרגדיה אנושית. עבור אזרח שחווה עוול, אלימות או גזל פוגעני, אין משמעות לוויכוח על עילת הסבירות או הרכב הוועדה – עבורו, בית משפט שלא מסוגל לספק צדק בזמן אמת, אינו שונה בהרבה מבית משפט שאינו קיים כלל.