הלגיטימיות המשפטית של המערכה הצבאית נגד איראן אינה רק שאלה של פרשנות אקדמית, אלא אבן יסוד המכתיבה את מרחב התמרון המבצעי של ישראל ואת מידת התמיכה הבינלאומית לה היא זוכה. הטיעון המרכזי העולה מהדיון הוא שהחוק הבינלאומי, כפי שנוסח ב-1945, מתקשה להכיל את המציאות המודרנית של איומים גרעיניים ומתקפות פרוקסי, מה שיוצר פער מסוכן בין הצורך הביטחוני לבין הלגיטימציה המשפטית. ד"ר תמר מגידו וד"ר ערן שמיר-בורר מנתחים כיצד המערכת הבינלאומית, המבוססת על איסור השימוש בכוח, ניצבת בפני משבר רלוונטיות כאשר מועצת הביטחון משותקת על ידי וטו פוליטי. אל מול הטענה האירופית כי המלחמה אינה חוקית בהיעדר איום מיידי, ישראל מציבה דוקטרינה מורכבת הרואה במערכה המשך ישיר של עימות מזוין הקיים מזה שנים, ולא פעולה תוקפנית חדשה.

הדילמה המשפטית מתמקדת בחריג של 'הגנה עצמית' ובשאלה האם ניתן להרחיב אותו למקרה של 'איום מתהווה' שטרם התממש. ישראל טוענת כי 'חלון ההזדמנויות האחרון' לסיכול האיום הגרעיני והבליסטי מהווה עילה חוקית להגנה עצמית מקדימה, שכן המתנה להתממשות האיום פירושה ויתור על היכולת למנוע אותו. מנגד, הקהילה הבינלאומית חוששת שפרשנות רחבה מדי של הגנה עצמית תוביל לקריסת הסדר העולמי וחזרה לימים שבהם מדינות פתחו במלחמות על בסיס חששות סובייקטיביים בלבד. הפער הזה אינו רק תיאורטי; הוא מתרגם לסירוב של מדינות אירופה לקחת חלק בקואליציה הצבאית, מחשש שהן עצמן יואשמו בהפרת הדין הבינלאומי.

בנוסף, הדיון חושף את האסטרטגיה הישראלית המנסה להגדיר מחדש את המלחמה כ'עימות מזוין מתמשך' (Armed Conflict). על פי תפיסה זו, מכיוון שאיראן מעורבת עמוקות בפעולות איבה נגד ישראל דרך שלוחותיה (פרוקסי) והתקפות ישירות בעבר, אין צורך בצידוק משפטי חדש לכל תקיפה. המשמעות היא שכללי המשחק אינם נקבעים על פי 'דיני השימוש בכוח' (Ad Bellum) אלא על פי 'דיני הלחימה' (In Bello), המאפשרים תקיפת מטרות צבאיות כל עוד העימות נמשך. אסטרטגיה זו נועדה לעקוף את הצורך בהוכחת 'מיידיות' של התקפה ספציפית.

לסיכום, המערכת הבינלאומית נמצאת בנקודת הכרעה: האם לעדכן את הכללים כך שיתאימו למאבק במדינות המייצאות טרור וגרעין, או להיצמד לפרשנות מצמצמת שעלולה להפוך את החוק ללא רלוונטי עבור מדינות מאוימות. קריסת האמון במועצת הביטחון מחייבת חשיבה מחדש על האופן שבו מדינות דמוקרטיות מתגוננות מפני איומים אסימטריים, תוך ניסיון לשמר את האתוס של 'לעולם לא עוד' שהקים את האו"ם. ההבנה היא שאם המשפט הבינלאומי לא יספק כלים אפקטיביים להגנה עצמית, מדינות יבחרו לפעול מחוץ לו, מה שיוביל לאנרכיה גלובלית מסוכנת בהרבה.