הפער הקיים בין הישגים צבאיים טקטיים לבין יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח הוא לב הדיון הנוכחי במערכה מול איראן. הצבת סימן שאלה מעל עצם היכולת לתרגם עליונות אווירית וחיסולים ממוקדים לשינוי משטר מהותי היא הטיעון המרכזי של דני סטרינוביץ', המזהיר כי ללא מסגרת מדינית משלימה, ההישגים הצבאיים יוותרו זמניים בלבד. המערכה הנוכחית מתאפיינת בדיסוננס חריף: מצד אחד, ישראל וארצות הברית מפגינות יכולת חדירה מודיעינית ומבצעית פנומנלית, כפי שבא לידי ביטוי בחיסולו של עלי לאריג'אני, מי שהיווה את ה"דבק" של המערכת הביטחונית-מדינית בטהרן. מצד שני, קיימת תחושת בלבול עמוקה בקרב הקהילה הבינלאומית לגבי מטרת הקצה — האם מדובר בהחלשת המשטר, השמדת תוכנית הגרעין, או ניסיון לעורר הפיכה עממית שסיכוייה נראים כרגע קלושים.

האסטרטגיה האיראנית, כפי שמתאר אותה סטרינוביץ', אינה נשענת על ניצחון צבאי קלאסי אלא על הישרדות המהפכה בכל מחיר. עבור המשטר בטהרן, עצם העובדה שהמערכת אינה קורסת תחת הלחץ נתפסת כהישג אסטרטגי. האיראנים עושים שימוש בכלים אסימטריים כמו שיבוש נתיבי השיט במצרי הורמוז וירי טילים בודדים ומדויקים כדי לשמור על מאזן אימה פסיכולוגי, מתוך הבנה שהמערכת הבינלאומית רגישה מאוד למחירי האנרגיה וליציבות הכלכלית. היכולת שלהם לספוג מכות כואבות ולהמשיך לתפקד מעידה על תרבות של עמידות (Resilience) שפיתחו לאורך עשורים של סנקציות ובידוד, דבר שמחייב את ישראל וארה"ב לחשוב מעבר לכמות החימושים המוטלים על טהרן.

במישור הבינלאומי, חוסר הבהירות לגבי המטרות המדיניות מייצר רתיעה בקרב מנהיגי אירופה ומגביר את התלות בהחלטותיו של דונלד טראמפ. החשש הכבד ביותר הוא שהלחץ הצבאי המסיבי ידחוף את ההנהגה הקיצונית באיראן לחצות את הרוביקון הגרעיני כצעד נואש של הגנה עצמית, מה שישנה את כללי המשחק באופן בלתי הפיך. סטרינוביץ' מציין כי הידע הטכנולוגי לייצור טילים והעשרת אורניום הוא ידע מקומי שלא ניתן להשמיד באמצעות פצצות בלבד. לכן, גם אם התשתיות יפגעו קשות, ללא שינוי פוליטי פנימי או הסדר בינלאומי חדש, איראן תוכל לשקם את יכולותיה תוך שנים ספורות, כשהיא חלשה יותר אך קיצונית ונועזת הרבה יותר.

לסיכום, המבחן האמיתי של המלחמה אינו טמון בזהות הבכיר הבא שיחוסל, אלא ביכולת לייצר "מנגנון סיום" אפקטיבי. היעדר אמון מוחלט בין הצדדים הופך כל אפשרות להסכם או הפסקת אש לקשה ביותר להשגה, מה שעלול לגרור את האזור למערכת התשה מתמשכת ללא הכרעה ברורה. הדיון מדגיש כי עליונות מבצעית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לניצחון אסטרטגי, וכי על מקבלי ההחלטות בירושלים ובוושינגטון להגדיר מחדש מהו הניצחון שהם שואפים אליו לפני שהתועלת השולית של הפעילות הצבאית תתחיל לרדת והמחיר הבינלאומי יהפוך לבלתי נסבל.