ברית ה"ציר" בין איראן, רוסיה וסין, המצטיירת לעיתים כחזית אחידה ובלתי שבירה נגד המערב, מתגלה במבחן המציאות של שנת 2024 כמשענת קנה רצוץ המושתתת על אופורטוניזם קר ולא על מחויבות אסטרטגית עמוקה. הדינמיקה הגיאופוליטית הנוכחית חושפת כי בעוד איראן משוועת לסיוע פעיל מול ישראל והמערב, שותפותיה הגדולות בוחרות בפרגמטיזם המשרת את שרידותן הכלכלית והפוליטית על פני סולידריות אידיאולוגית. סין ורוסיה בוחרות בפרגמטיזם קר על פני סולידריות אידיאולוגית, מה שמותיר את טהראן מבודדת בשדה הקרב למרות הצהרות התמיכה הדיפלומטיות. המציאות היא שטהראן מוצאת עצמה בעמדה של נחיתות אסטרטגית, כאשר ה"ידידות" שהובטחה לה מתורגמת בעיקר למילים חמות במועצת הביטחון של האו"ם ולרכישת נפט במחירי מציאה, אך לא להתערבות צבאית או להגנה על שרידות המשטר.
מערכת היחסים בין סין לאיראן מדגימה את המושג "שותפות של נוחות". סין אומנם רוכשת כ-90% מייצוא הנפט האיראני, אך היא נמנעת מהשקעות תשתיתיות משמעותיות מחשש לסנקציות אמריקאיות ומתוך רצון לשמר יחסים תקינים עם מדינות המפרץ, שהן שותפות סחר גדולות וחשובות בהרבה עבורה. התלות הכלכלית של איראן בסין אינה מתרגמת להשקעות בתשתיות או לסיוע צבאי אקטיבי, אלא משמשת ככלי הישרדות מינימלי עבור הכלכלה האיראנית תחת סנקציות. בייג'ינג רואה לנגד עיניה את "היום שאחרי" ומעדיפה לשבת על הגדר, תוך שהיא שומרת על ערוצי תקשורת פתוחים עם כלל השחקנים באזור, כולל ישראל, כדי למקסם את רווחיה העתידיים בכל תרחיש של חילופי משטר או שיקום אזורי.
בגזרה הרוסית, ההיסטוריה של המתיחות בין מוסקבה לטהראן ממשיכה להטיל צל על שיתוף הפעולה הנוכחי. למרות האינטרס המשותף בסוריה ובמלחמה באוקראינה, שם איראן הפכה לספקית קריטית של כטב"מים, רוסיה נותרת זהירה מאוד. עבור מוסקבה, המלחמה באוקראינה והיחסים העתידיים עם ממשל טראמפ גוברים בחשיבותם על הישרדות המשטר האיראני, ופוטין לא יקריב את נכסיו האסטרטגיים עבור הרפתקה צבאית במזרח התיכון. האיזון החדש במעמד המדינות, שבו איראן היא זו המספקת שירותים אקוטיים לרוסיה, יצר אשליה של ברית הגנה, אך בפועל מוסקבה נמנעת אפילו מלנקוב בשמה של ישראל כמבצעת המתקפות באיראן, כדי לא להסתבך בעימות חזיתי מול המערב בתזמון רגיש זה.
לסיכום, האינטרסים של רוסיה וסין נפרדים מהאינטרסים של איראן בנקודות הקריטיות ביותר. עבור רוסיה, עליית מחירי הנפט כתוצאה ממלחמה אזורית היא ברכה כלכלית המממנת את המאמץ המלחמתי שלה. עבור סין, יציבות הסחר העולמי והיחסים עם ארה"ב קודמים לכל ברית אידיאולוגית. איראן נותרה לבדה במערכה הצבאית, כשהיא מגלה ש"חברותיה" מוכנות להחזיק לה את היד כל עוד הדבר אינו דורש מהן להושיט את ידן לאש. המשמעות עבור מקבלי ההחלטות היא שניתן לבודד את איראן צבאית וכלכלית מבלי לחשוש מהתערבות רב-מעצמתית ישירה, כל עוד האינטרסים הבסיסיים של סין ורוסיה אינם מאוימים ישירות.