עלייתו של עלי חמינאי לשלטון באיראן מייצגת את אחת התהפוכות הפוליטיות הדרמטיות ביותר במאה ה-20, שכן היא מבוססת על הישרדותו של מנהיג שנתפס בתחילה כחלש וכזמני בלבד. ההנחה המוקדמת ב-1989 כי חמינאי הוא מנהיג "חיוור וחלש" התבררה כאחת הטעויות המודיעיניות והפוליטיות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון, שכן במרוצת השנים הוא הצליח לבנות מערכת שלטונית ריכוזית ואכזרית ששרדה סנקציות בינלאומיות, מלחמות פנימיות וגלי מחאה המוניים. הניתוח המעמיק של ד"ר מנחם מרחבי חושף כיצד חמינאי, שהיה חסר כריזמה והשכלה דתית בכירה, השתמש בחוסר הביטחון שלו כדלק לבניית רשת נאמנות עוקפת-ממסד, שהחלישה את מוסד הנשיאות והעבירה את מרכז הכובד למשמרות המהפכה.

אסטרטגיית החוץ של חמינאי עוצבה במידה רבה כלקח מטראומת מלחמת איראן-עיראק, שבה איראן מצאה את עצמה מבודדת לחלוטין. חמינאי פיתח את דוקטרינת ה"פרוקסי" לא רק ככלי התקפי, אלא כביטוח אסטרטגי שנועד להרחיק כל עימות צבאי עתידי משטח איראן לשדות קרב זרים, ובכך יצר את "ציר ההתנגדות". ציר זה נועד לסכל את ההשפעה האמריקאית באזור ולהציב את ישראל כיעד מרכזי להשמדה, כחלק מהצורך של המשטר באויב חיצוני מלכד לאחר סיום המלחמה עם עיראק. המעורבות האיראנית בלבנון, תימן, סוריה ועזה היא תוצר ישיר של תפיסה זו, הרואה בשליחים אזוריים חומת מגן על שרידותו של המשטר בטהרן.

במישור הפנימי, חמינאי ביצר את כוחו באמצעות יצירת אליטה צבאית-כלכלית המורכבת ממשמרות המהפכה, שזכו להטבות מפליגות בתמורה לנאמנות מוחלטת. הברית הבלתי קדושה בין המנהיג העליון למשמרות המהפכה הפכה את איראן מרפובליקה אידיאולוגית לאוליגרכיה צבאית-כלכלית המשרתת שכבה מצומצמת של נאמנים, תוך שהיא מדכאת כל ניסיון לרפורמה מבית. ד"ר מרחבי מציין כי חמינאי העדיף להקיף את עצמו ב"יס-מנים" שמונו על בסיס נאמנות אישית ולא על בסיס כישורים מקצועיים, מה שהוביל לניהול כושל של המדינה בתחומי הכלכלה, האנרגיה ואיכות הסביבה. ניתוק זה מהמציאות ומהעם האיראני הוביל בסופו של דבר להסרת הכפפות האלימה של המשטר אל מול המחאות האחרונות.

לסיום, סוגיית הגרעין האיראני מנותחת לא רק כשאיפה טכנולוגית או ביטחונית, אלא ככלי פוליטי מורכב במיוחד. תוכנית הגרעין האיראנית שימשה תחת חמינאי לא רק כיעד טכנולוגי, אלא כ"מסך עשן" דיפלומטי שאפשר למשטר להמשיך בפעילות טרור אזורית ללא ענישה משמעותית, תוך שהיא מתישה את הקהילה הבינלאומית במשא ומתן אינסופי. מותו של חמינאי מסמן את סופו של עידן שבו איראן הונהגה על ידי דמות אחת ריכוזית ופרנואידית, ופותח פתח לאפשרות של שינוי סדרי עדיפויות, אם כי המערכת המוסדית שבנה עשויה לנסות ולשמר את עצמה גם בלעדיו.