המזרח התיכון ניצב בפני טלטלה אסטרטגית שבה מדינות המפרץ מוצאות את עצמן לכודות בין השאיפה ליציבות כלכלית לבין המציאות של מלחמה אזורית שנכפתה עליהן. המערכה הנוכחית אינה מוגבלת רק לישראל, אלא מהווה חלק מתסריט איראני שנכתב מראש שמטרתו להפוך את בנות הברית של ארה"ב בנמל דובאי, קטר וסעודיה למטרות לגיטימיות. הדינמיקה הזו יוצרת מצב שבו איראן משתמשת בתקיפות על מתקני אנרגיה במפרץ כאמצעי לחץ פוליטי כדי לאלץ את הממשל האמריקאי לסיים את המערכה, תוך ניצול הבטן הרכה של המדינות הללו שתלויה באופן מוחלט בביטחון ואמון המשקיעים. פגיעה אחת בבורג' חליפה או בנמל נפט משמעותה קריסה של מותג "גן העדן הבטוח" שהאמירויות עמלו לבנות במשך עשורים.

ההיבט התיאולוגי והגיאופוליטי של הסכסוך חושף את התהום בין העולם השיעי, המובל על ידי איראן, לבין האוקיינוס הסוני שמסביבה. איראן, המהווה מעצמת כטב"מים וטילים, מחזיקה ביתרון כמותי אדיר על פני שכנותיה הקטנות. הפחד המפרצי מאיראן נובע לא רק מעוצמתה הצבאית אלא גם מההבנה שטראומת ארמקו מ-2019 הוכיחה שארה"ב לא תמיד תבוא לעזרת בנות בריתה בשעת מבחן קריטית. מציאות זו דחפה את המדינות הללו למדיניות של איזונים עדינים: מצד אחד התקרבות לישראל לצרכי הגנה, ומצד שני חתימה על הסכמי שלום עם טהרן כדי למנוע את הפיכתן למגרש משחקים של טילים בליסטיים.

באופן מפתיע, המדינות הללו אינן מייחלות בהכרח לנפילתו המוחלטת של המשטר בטהרן. החשש העיקרי הוא שקריסה איראנית תוביל לגלי פליטים במימדים היסטוריים שיציפו מדינות קטנות כמו קטר ובחריין וימוטטו את המבנה החברתי שלהן. בנוסף, קיימת דאגה עמוקה מפני הפרת האיזון האזורי; מדינות המפרץ חוששות ממצב שבו ישראל תהפוך למונופול צבאי בלתי מרוסן במזרח התיכון ללא ה'משקל הנגדי' האיראני. מבחינתן, ישראל חזקה מדי היא איום פוטנציאלי לא פחות מאיראן תוקפנית, שכן היא עלולה לפעול ללא חשבון בכל רחבי המרחב האווירי הערבי.

בסופו של דבר, האסטרטגיה האיראנית הנוכחית היא "מלחמת התשה של מיירטים". טהרן מבינה שהמלאי של טילי ההגנה בקטר ובאמירויות מוגבל, וברגע שאלו ייגמרו, המדינות הללו יפעילו לחץ אדיר על הבית הלבן להפסקת אש. זהו משחק של כלכלה, פסיכולוגיה וחימוש, שבו מדינות המפרץ מנסות לשמר שגרה מזויפת מול המצלמות של משפיעני רשת בדובאי, בעוד שבחדרי החדרים הן מחשבות את קיצן לאחור מול איום הטילים האיראני.