הגבול המזרחי של ישראל, המשתרע לאורך מאות קילומטרים מירדן, מתואר כנקודת תורפה אסטרטגית שזכתה להזנחה ארוכת שנים עקב השקט היחסי ששרר בו. המרכיב המדאיג ביותר הוא השילוב בין פשיעה מאורגנת להכוונות טרור איראניות, היוצרים יחד תשתית להברחת אמצעי לחימה איכותיים לתוך עומק ישראל. המערכת הביטחונית, שמתמודדת עם מחסור בכוח אדם ומשאבים, נשענת על פתרונות טכנולוגיים שאינם מצליחים לעצור את שיטות ההברחה החדשות, ובראשן רחפנים המשמשים לשינוע סמים ונשק מעל הגבול.

ברמת התושבים החיים ביישובי קו העימות המזרחי, תחושת הביטחון נשחקה כליל בעקבות שורת חדירות שלא דווחו בזמן אמת לציבור. קיים מתח מתמיד בין הצורך של המדינה להרגיע את הציבור לבין הצורך להיות ערניים לאיומים בשטח. המחסור בנוכחות פיזית של חיילים והסתמכות על תצפיות אלקטרוניות בלבד מזכירים לתושבים את הכישלון המודיעיני והמבצעי של ה-7 באוקטובר, מה שמוביל חלקם להתחמש באופן פרטי מחשש שהכוחות לא יגיעו בזמן.

הקמת אוגדת 'גלעד' מהווה ניסיון מאוחר של מערכת הביטחון להקים כוח משימה ייעודי לגבול המזרחי, שנועד לא רק להציב חטיבות מילואים אלא גם לשפר את יכולות השליטה והבקרה. עם זאת, התהליך בירוקרטי ואיטי, ובינתיים, ההערכות מדברות על אחוזי תפיסה נמוכים ביותר של הברחות. ההשלכות של המשך המצב הקיים הן זליגה מתמשכת של נשק צבאי מארגונים זרים לארגוני הפשיעה בישראל, מה שמעלה את רמת הסיכון הביטחוני לרמה של 'חבית חומר נפץ' שעשויה להתפוצץ בכל רגע.

לסיכום, העיתונאי גיא ורון מדגיש כי הציבור הישראלי אינו מודע לעומק האיום. בעוד צה"ל ומשרד הביטחון מתחילים להבין את חומרת המצב, הפער בין התוכניות בשולחן השרטוט למציאות בשטח נותר גדול, והחשש הוא שרק אירוע חמור נוסף יזרז את המענה הנדרש להפיכת הגבול המזרחי למוגן באמת.