הטראומה הלאומית של ה-7 באוקטובר חוללה תמורה עמוקה במבנה הנפשי של החברה הישראלית, והפכה משבר ביטחוני למשבר בריאות הציבור חסר תקדים בתחום ההתמכרויות. בניגוד לעבר, שבו ישראל נחשבה למדינה בעלת חוסן יוצא דופן ושיעורי התמכרות נמוכים יחסית לעולם המערבי, הנתונים הנוכחיים מצביעים על זינוק מטלטל: המעבר משיעור של אחד מכל עשרה ישראלים שחווים שימוש בעייתי לאחד מכל ארבעה משקף משבר שחורג הרבה מעבר לשוליים החברתיים ונוגע בכל שכבות האוכלוסייה. המלחמה יצרה רצף של דריכות מבצעית וסטרס כרוני, שמובילים רבים לחפש מנגנוני הרגעה מלאכותיים כדי לגשר על הפער הבלתי אפשרי בין שדה הקרב או החדשות המבעיתות לבין חיי היומיום והמשפחה.

במוקד הדיון עומד המנגנון הביולוגי של ההתמכרות תחת אש. פרופסור שאול לב-רן מסביר כי הגוף האנושי פועל תחת שתי מערכות מנוגדות: המערכת הסימפתטית, האחראית על דריכות והישרדות, והמערכת הפאראסימפתטית, האחראית על הרגעה ועיכול. עבור חיילים ומילואימניקים החוזרים הביתה, המעבר בין המערכות הופך למשימה קוגניטיבית ורגשית מורכבת מנשוא. השימוש במריחואנה ובתרופות מרשם הפך עבור רבים למנגנון ויסות מלאכותי בין המערכת הסימפתטית הדרוכה של מצב הלחימה למערכת הפאראסימפתטית הנדרשת לחיי משפחה, ויוצר לולאת משוב של תלות שקשה מאוד לפרוץ. המקרה של "עדן", צעיר המשתף את סיפורו, מדגים כיצד הצורך במיסוך הופך מהקלה זמנית לכלא רגשי המלווה בתחושות אשמה כבדות.

ההשפעה של המדיה החברתית והחשיפה לזוועות מהווה זרז נוסף ומכריע בשינוי הסטטיסטי. מחקרי המרכז הישראלי להתמכרויות חושפים כי חשיפה לסרטוני זוועה במדיה הוגדרה במחקר כאירוע טראומטי לכל דבר, המהווה זרז ישיר לעלייה של עשרות אחוזים בצריכת חומרים מרגיעים, בייחוד בקרב אוכלוסיות מבוגרות יותר שלא היוו קהל יעד מסורתי להתמכרויות. העלייה הדרמטית במרשמים לכדורי שינה והרגעה בקרב בני 50-70 מעידה על כך שהמשבר אינו מוגבל לצעירים או למשתמשי פנאי, אלא חודר ללב המיינסטרים הישראלי כמענה לשבירת תחושת הביטחון הבסיסית.

למרות הנתונים הקשים, הפרק מציע נתיב לשיקום המבוסס על שבירת השתיקה והפסקת ההסתרה. פרופסור לב-רן מדגיש כי המפתח לירידה משיעור של 25% שימוש בעייתי טמון בקהילתיות ובחמלה עצמית. ישראל נהנתה בעבר מחוסן בזכות משפחתיות וטקסים קהילתיים, ואותם כלים הם אלו שיכולים להוות חומת מגן גם כיום. ההבנה שאיש אינו לבד במערכה הזו, לצד פנייה לעזרה מקצועית ושימור שגרה מינימלית, הם הצעדים ההכרחיים למניעת הידרדרות של דור שלם להתמכרויות קשות ובלתי הפיכות.