הטענה המרכזית העולה מהדיון היא שדונלד טראמפ משתמש בשוק האנרגיה העולמי ככלי נשק אסטרטגי במלחמה קרה רחבה הרבה יותר מול סין, מה שמאלץ את הקהילה הבינלאומית להגדיר מחדש את מושג הביטחון האנרגטי. המהלך האחרון שבו הציב אולטימטום לאיראן בנוגע למצר הורמוז, רק כדי 'לאפס' אותו כעבור פחות מ-48 שעות לטובת משא ומתן פרודוקטיבי לכאורה, אינו מעיד על חוסר עקביות גחמתי אלא על טקטיקה מחושבת של לחץ מקסימלי המיועדת להרגיע את השווקים מחד, ולהשיג מנוף פוליטי מאידך. האסטרטגיה של טראמפ אינה ממוקדת רק בבלימת הגרעין האיראני כפי שישראל הייתה רוצה לראות, אלא ביכולת האמריקנית לשלוט בברז הנפט שמזין את הכלכלה הסינית.

ניתוח המקרה של ונצואלה חושף את שיטת העבודה המסתמנת: ההשתלטות על הכנסות הנפט של ונצואלה משמשת כיום כפיילוט מוצלח למה שטראמפ מתכנן לבצע באיראן, מצב שבו ארצות הברית קובעת לאן זורם הכסף ובאיזה מחיר סין קונה את האנרגיה שלה. מדובר בשינוי פרדיגמה שבו המעצמה האמריקנית אינה מסתפקת בסנקציות חיצוניות, אלא שואפת לניהול ישיר של נכסי אנרגיה של מדינות עוינות. צעד זה מהווה תגובה ישירה ללוחמה הכלכלית הסינית בתחום המינרלים הנדירים, ויצירת מנוף נגדי שימנע מסין לפעול באופן חופשי בזירות כמו טאיוואן.

ברמה המבצעית, האיום האמריקני על האי חארק, ממנו יוצאים 90% מייצוא הנפט האיראני, הוא הלב האסטרטגי של התוכנית לעיצוב סדר עולמי חדש. לפי ד"ר גיא לרון, התוכנית האמריקנית כוללת הכנה לפלישה קרקעית או שליטה צבאית על נקודות יציאת הנפט, מה שיוביל למצב שבו איראן תיאלץ להיכנע לדיל הדומה לזה של ונצואלה. המעורבות הצבאית האמריקנית המוגברת במפרץ הפרסי, הכוללת פטרולים של מטוסי A-10 ותקיפות מנע של מתקני שלטון, נועדה להכשיר את הקרקע לשליטה על המשאבים ולא רק להפלת המשטר.

לסיכום, ישראל מוצאת את עצמה כחלק ממערכה גדולה בהרבה שמוביל הבית הלבן. בעוד שנתניהו מדגיש את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, טראמפ פועל בזירה הגלובלית כדי להבטיח את עליונותה הכלכלית של ארצות הברית מול בייג'ינג. המלחמה באיראן, כפי שהיא מצטיירת כעת, היא במידה רבה מלחמה אמריקנית על שליטה במקורות האנרגיה העולמיים, כאשר ישראל משמשת כשותפה אסטרטגית שאינטרסיה חופפים אך אינם זהים לאלו של וושינגטון.